Autism Spectrum Disorder או ASD
אוטיזם זהו ספקטרום של לקויות תקשורת, כאשר הבסיס זו לקות נוירולוגית ותפיסתית המשלבת עיכוב התפתחותי.
ילדים ואנשים המאובחנים על הרצף התקשורתי, נתקלים בקושי להבין סיטואציות חברתיות – מתקשים להבין הומור, ציניות, לעיתים הבעות פנים, או מתקשים להגיב באופן מותאם לסיטואציה. חלק מהילדים מווסתים את עצמם בעזרת תנועות חזרתיות דוגמת נפנופי ידיים ומתקשים להבין את ההבדל בין החשיבה של האחר לבין החשיבה שלהם על הדברים (Theory of mind).
למעשה ASD, זהו שם כולל לרצף לקויות המוגדרות לפי נמוך (לתפקוד נמוך), בינוני (לתפקוד בינוני) וגבוה (לתפקוד גבוה).
בעבר תסמונת אספרגר ניתנה לבעלי תפקוד גבוה והייתה מחוץ לספקטרום, אך בגרסאות העדכניות של ה-5 DSM – ספר האבחנות הפסיכיאטריות – הוציאו את האספרגר כאבחנה נבדלת.
על מנת לענות על אבחנת ה ASD יש צורך באבחון מצרפי של אבחון פסיכולוגי ואבחון נוירולוגי או פסיכיאטרי. המבחן הפסיכולוגי הנפוץ כיום הוא ADOS-2 - מבחן המאפשר הערכה של תקשורת, אינטראקציה חברתית, משחק והתנהגויות מוגבלות וחזרתיות, באמצעות תצפית חצי מובנית; החלק השני הוא הערכה אצל נוירולוגית או פסיכיאטרית, אם כי יש הגורסים שהערכה פסיכיאטרית עדיפה. בכל מקרה שני המקצועות קבילים למתן האבחנה, והגשת דוחות מסכמים של שני הגורמים המקצועיים (מבחן ADOS של הפסיכולוגית והערכה נוירולוגית או פסיכיאטרית המעידים על קיומה של אבחנת ASD) לביטוח לאומי, יובילו להכרה ב 100% נכות.
אבחנה – כן או לא?
ישנם הורים רבים החוששים מהתווית הנלווית לאבחנה, מיחס הסביבה אליהם ואל הילד, מההחרגה. חשוב לציין שכל עוד ההורים אינם מגישים את הטפסים לרשויות על מנת לממש את זכותם לקצבת נכות, המידע אינו מועבר אליהן על ידי הגורמים המאבחנים.
ישנם הורים המודאגים מכך שהילד לא יגויס לצה"ל ומתוך כך יאבד חלק משמעותי מהווית החיים הישראלית (בפרט אל מול ילדים בתפקוד גבוה), אך כיום ישנן תוכניות ייעודיות מצוינות בצה"ל שמגייסות נערים ונערות על הספקטרום לתפקידים התפורים למידותיהם ועם ליווי מותאם.
עם זאת, החשש הגדול ביותר של הורים רבים הוא דווקא מהעמדה הפנימית שלהם כלפי הילד, והמוכנות להכיר במגבלה. בתהליך של הדרכת הורים, אחת המטרות הטיפוליות היא לסייע להורים בעיבוד האבל על כך שהילד שלהם אינו ילד רגיל, ולצד זה להבין שזו כותרת שלא משנה את הילד כפי שהם מכירים אותו. כך ניתן להתקדם לשלב הבא של הכרה במציאות כפי שהיא, ולסייע להורים בהבנת הילד וקשייו ובקידום מטרותיו.
ככל שהילד מאובחן בגיל צעיר יותר, כך ניתן להשקיע משאבים רבים יותר בקידומו, והגיל הרך הוא תקופה משמעותית בהיבט זה.
החשיבה על אוטיזם
בשנות ה 60-70 החשיבה על האוטיזם נשענה על סביבתו החיצונית של הילד, ובפרט הופנתה אצבע מאשימה אל האם הקרה. תפיסה שיפוטית ומעוררת אשמה שהתחלפה בגישה התפתחותית, לפיה הקושי שייך לילד עצמו ונטען כי מדובר בעצירה בשלב התפתחותי שכונה "אוטיזם ינקותי תקין".
שתי הגישות הללו כבר אינן מקובלות כיום, ועדיין גם היום קשה לחלק מהאנשים שלא להתפתות לאמונה כי קשייו של הילד, הינם תוצר של הורות לקויה ושעם הזמן המעצור ישתחרר והילד יתחיל להתפתח כשורה (פולק, 2014).
התפיסה המובילה כיום היא שהאוטיזם הוא מבנה ייחודי, מולד, הנוגע לפוטנציאל התפתחותי לנפרדות – תינוק שההכרה שלו בנפרדותו מאימו תתרחש אצלו תמיד בטרם עת ותחווה תמיד כטראומטית (טסטין, 2008, בתוך פולק, 2014).
תכופות ילדים על הספקטרום האוטיסטי יקבלו אבחנות נוספות דוגמת הפרעת קשב וריכוז, הפרעת חרדה והפרעה בוויסות החושי והרגשי.
האם טיפול יכול לסייע?
בתפקוד בינוני וגבוה, טיפול רגשי הוא קריטי להשתלבותם החברתית של ילדים נוער ומבוגרים המאובחנים על הרצף.
העבודה הטיפולית יכולה להתמקד בשיפור היכולות והמיומנויות החברתיות, אך במידה שווה גם בסוגיות חיים שמשותפות לכולןם, מתוך הבנת מאפייניה הייחודיים של הלקות התקשורתית.